אני אישה בת 67 שיצאה השנה לפנסיה – היו לי המון חלומות ותוכניות לאורך שנים על חיי לאחר היציאה לפנסיה. עבדתי שנים בבנק בעבודה תובענית שלא השאירה לי זמן לתחביבים, לקריאה, לטיולים ארוכים ולשלווה. אני אישה בריאה – עושה ספורט במידה, עכשיו התפנה לי עוד זמן להתנסות בחוגים שונים ולבחור במה אני רוצה להשקיע את זמני. אני אלמנה כבר שנים רבות, גידלתי את ילדי לבדי ולהם משפחות המעסיקות אותם ואותי קצת. לאחר מות בעלי לא היתה לי אנרגיה להכיר גברים אחרים וכשהציעו לי סירבתי. הייתי בסוף שנות השלושים לחיי כשבעלי נפטר באופן פתאומי. לאחרונה אני מדמיינת את העשור הבא של חיי – ונראה לי שהייתי רוצה להתנסות בזוגיות חדשה, מותאמת לגילי, משהו שיהיה לי חבר בחלק מהזמן הפנוי – אולי ללא מגורים משותפים אבל כן בילויים משותפים, אולי נסיעות משותפות, הזדמנות לאינטימיות שלא הרגשתי בחסרונה כשהייתי מאוד עסוקה ועכשיו נראה לי שאני יכולה להנות ממנה. נראה לך שאיחרתי את המועד? נראה לך שיש סיכוי שאני עוד מסוגלת להתאהב? לאהוב? להנות ממגע? אני מרגישה מאובחנת וחסרת ביטחון מצד אחד ומצד שני לא רוצה לפספס את הרכבת האחרונה…

שלום לך גברת נכבדה – תודה שאת פונה אלינו לפני שאת מפספסת את הרכבת שאינה האחרונה, את מייצגת נשים לא מעטות שמחויבויות החיים ניתקו אותן מעצמן במובן מסוים, ובעיקר מהגוף שלהן. הליבידו שלך הופנה לכיוון הילדים והקריירה בסדרי העדיפות שלך וזה בהחלט מובן. באותה מידה לגמרי מובן שכשהתפנית מהעיסוקים האלו, הצורך שלך באינטימיות, בחבר לחיים, בקשר עם הגוף נמצא עכשיו במקום מרכזי יותר ומעלה את כל השאלות שהעלית לעיל. המיניות שלנו היא חלק מהמנוע שלנו לחיים בריאים, לתשוקות בכל המובנים, והרצון להגשים אותה בדרכים מגוונות מעידה על בריאותך הפיזית והרגשית. המיניות שלנו לעולם לא נעלמת היא לעיתים רדומה ויודעת להתעורר כשנסיבות החיים משתנות ומתאימות. והנה את עכשיו בשלב אחר בחיים שמצדיק את השינוי ואת הפניית תשומת הלב אליך. אמר לי חבר יקר "שללב אין קמטים", והיכולת שלך לאהוב ולהתאהב שרירה וקיימת בכל גיל בהופיע האדם הנכון לך. גם גופך יתאים את עצמו בהדרגה לסוג הקשר שתבני ויתאים לך. במידה ואת מרגישה ששאלתך נענתה במלואה צאי לדרכך ובהצלחה, במידה ותרצי להרחיב ולהתעמק יותר בתהליך החזרה שלך לאינטימיות וליצירת קשרים – את יכולה לפנות אלינו ונוכל ללוות אותך בדרכך.

אני גבר בן 75 בפנסיה פעמיים, פעם בתור עצמאי ופעם שניה כמתנדב בפרויקטים עירוניים וקהילתיים. לי ולאישתי בחמישים השנים האחרונות והיתה זוגיות טובה ומפרה, שנינו התפתחנו ותמכנו זה בזו ברוב השנים. גידלנו משפחה חמה, ויש לנו נכדים שאנחנו בקשר חם ותומך גם איתם. בעשור האחרון לאישתי יש ירידה קוגניטיבית, והיא עברה מספר אירועים רפואיים שהפכו אותה לתלותית בי במלוא מובן המילה – גם פיזית וגם רגשית. אני קיבלתי עלי באהבה במסירות את האחריות והטיפול בה אך אני מרגיש שהדבר גובה ממני מחיר כבד שהולך ופוגע בי רגשית נפשית ואפילו בזמן האחרון בריאותית. אני מנותק מחברים יותר ויותר, מרגיש בודד, אין לי כבר חברה לדבר איתה גם לא למגע מנחם עבורי ועבורה. קשה לי לפתוח את הנושא מול ילדי – הם לא יבינו ואולי אפילו ישפטו אותי ואני מרגיש שאני עלול לחלות ולא יהיה מי שיטפל בה ובי. עד לאחרונה הייתי אדם נמרץ סקרן ובריא ואני מרגיש שאני עלול לאבד את זה אם לא אדאג לעצמי. הצילו!!

בן זוג יקר – דברייך ממש נוגעים ללב, אני מאוד מבינה את מצבך כי אנחנו פוגשים בני ובנות זוג במצב כזה יותר ויותר ככל שתוחלת החיים עולה ואיתה מצבים רפואיים מאתגרים ביותר. אין כל ספק שהשמירה על בריאותך בכל המובנים היא תנאי ראשוני וזכותך לדאוג לעצמך קודמת לכל. אני בטוחה שאתה עושה כמיטב יכולתך להיטיב את ימיה של בת זוגך. מה אתה עושה כדי להיטיב את ימיך? איך אתה מתחיל לשים את עצמך באותה רמת חשיבות? מה הדבר שהכי חסר לך בחיים כדי שתרגיש שבא לך לקום בבוקר? לכמה שעות ביום אתה יכול למצוא לך תחליף ולשחרר את עצמך לפעילויות המזינות אותך ומשמרות גם את איכות החיים שלך? איך אתה מתכונן ליום שאחרי הפרדה מבת זוגך? שאלות אלה ואחרות משמעותיות ביותר לכיוון אליו אתה רוצה להוביל את חייך לפני שיהיה מאוחר מידי. אתה יכול לחשוב עם עצמך – אתה יכול להתיעץ עם אנשי מקצוע המתמחים בגיל זקנה ובהדרגה להבנות לעצמך מסגרת חיים שאתה תהיה במרכזה ותשמור עליך לשנים הבאות.